<h1>ראבי"ה סימן תתקמ"ג</h1>
<h2>דף ק.</h2>
נראה בעיני שאם נתבשלו דגים ונמצא ביניהם דג טמא, אם הדג טמא מרוסק ומשובר אין עליו דין בריא ובטיל בששים במים ולא בדגים, לרבותינו שפסקו מין במינו לא בטיל, וסלק את מינו כמי שאינו ובטל בשאינו מינו אם אינו מכירו. אבל אם ניכר זורקו והטעם בטל, כדאמרי' גבי כחל [צ"ז ע"ב], וכחל עצמו אסור, ולא בטל. ואם נמצא שלם הרי עליו דין ברי', ואם מכירו זורקו והטעם בטל בס'. ואם הכירו ולבסוף נתערב גם בדגים ואינו ניכר, לא שנא נתערב מבושל ולא שנא חי, קיימא לן ברי' חשובה ולא בטלה אפי' באלף. ולא תימא דווקא שלם, אלא אפי' אם רובו שלם, שלא נתרסק כולו, דינו כמו ברי'. מדאיבעיא לן בפ' כהן גדול ונזיר [נ"א ע"ב], נמלה שחסרה מהו, שיעורא גמירי והא ליכא או דילמא ברי' גמירי ורובו ככולו, וסלקא לן בתיקו וספיקא דאורייתא לחומרא. ורבי' אליקים פי' התם דלענין ללקות האוכל משום שרץ קמיבעיא ליה, וכן נ"ל. תדע, דאי לעניין טומאה, לנקוט שרצים הטמאים, דנמלה לא מטמא. ותו, האמר במסכת מעילה בפ' קדשי מזבח [ט"ז ע"ב], האיברים אין להם שיעור, ומסקי אטומאה קאי, דאבר אחד הוי חשוב, אבל לאכילה בכזית. ואע"פ שיש לדחות, הכי מסתבר כדפרישי', ובמקום אחר הארכתי לפרש. ונ"ל רוב דחשיב טפי מאבר לא בעינן כזית. והשתא הוכחנו דאפי' רובא הוי בריה, ואם אינו מכירו אפי' נתערב שלא נתבשל לא בטל כלל. ואם אין רובו שלם אז בטל בס' (עצמו) [טעמו] אם מכירו, ואם אין מכירו אפי' גופו בטל. ובלבד שצינן המים עד שלא השליכו מן הדגים, כדפרי' לעיל גבי תולעים, וראייה מפ' דם חטאת. א"נ שהסיר הדג טמא בעוד שכולן שוכבין במים שנתבשלו בו, ואם לאו טעון קליפה אותו שבצידו. ואם אחד או שנים נגעו בו ואינו ידוע איזהו, נ"ל דחד בתרי בטל, דהא לאו ברי' נינהו אלא שקיבלו טעם האיסור, כדנפרש לקמן. ומנא תימרא, דתנן בפ' גיד הנשה [צ"ו ע"ב], ירך שנתבשל בה גיד הנשה, אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה. גיד הנשה שנתבשל בין הגידים, בזמן שמכירו בנותן טעם, בזמן שאינו מכירו כולן אסורים. פי', משום דהוה ברי' הגיד וחשוב ולא בטל בשאין מכירו. ותנן התם, וכן חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתבשל עם החתיכה, בזמן שמכירו בנותן טעם, בזמן שאין מכירו כולן אסורות, והרוטב בנותן טעם. ומוקמינן לה בגמרא בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים, (דהא אינה) [דהוי לה] כמו ברי', ולא שנא חתיכה נבילה וטריפה או חתיכה של עוף טמא וחתיכת טריפה, וכן חתיכת דג טמא. ומיהו אם שלם או רובו שלם אע"פ דאינו ראוי להתכבד הוי חשוב משום ברי'. אבל באבר אחד בעינן כזית, כדאי' במעילה [ט"ז ע"ב]. ואע"ג דפסקי' בגמ' דלית הילכתא כי הא מתניתא דגיד הנשה, הני מילי לעניין מאי דסבירא יש בנותן טעם בגיד, בהא לית הילכתא כוותיה, אלא אין בגידין בנותן טעם ועץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל מ"מ (הטמא אמתי') [הטעם אמיתי] לעניין כל דבר שיש בו טעם איסור ברי' או חתיכה חשובה דגמרי שפיר מתני'. וקיבלתי מרבותיי דעוף טהור שנתבשל או שנעשה טריפה ולא היה איסורו משעת לידתו, או עוף טהור ודג טהור שקיבלו ובלעו ממקום אחר על ידי בישול וצלי ומליחה, אפי' הוא שלם, ונתערב ואינו מכירו, בטל טעמו בס', והוא עצמו בלא טעם בחד בתרי, דלא שייך לומר ברי' אלא שאיסורו נולד עמו, כגון עוף טמא ושרץ ודג טמא, וכן הדבר בעיני, וראייה, דגרסי' פ' גיד הנשה [ק"ב ע"ב], אמר רב, אכל ציפור טהורה, בחייה במשהו. פי', דאיסור אבר מן החי בא עם לידתו והוי ברי'. במיתתה בכזית, דאיסור נבילה לא נולד עמו, ואע"פ שהציפור שלם לא הוי חשוב. ציפור טמאה, בין בחייה בין במיתתה בכל שהו, דהוי ברי', דאיסור זה נולד עמו, וכן פר"ש. (דהיינו) [והיינו] דמשני ברי' פ' התערובת בזבחים [ע"ג ע"א], דפריך אשור הנסקל וכל הני דמתני', וליבטלו ברובא, ומסיק, רב אשי אמר, בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וטעמא דחיים נינהו, הא משום ברי' לא, דאיסורו לא נולד עמו. ובפ' בתרא דמכות [י"ז ע"א] פליגי ר' שמעון ורבנן לגבי חיטה של טבל אי הוי ברי', דר' שמעון לא בעי בריית נשמה ורבנן בעו בריית נשמה, דומי' דנבילה וגיד ודג טמא ועוף טמא, דבהא כולי עלמא מודו דחשוב ברי'. וטבל נמי דפליגי ביה, הוי איסורא לעניין אכילת קבע עם (קצירים) [קצירתו], דהיינו תולדתו. ועוד יש חילוק בין חשיבות ברי' לחשיבות אבר מן החי ושאר אסור ופירשתיו במקום אחר, יערב לקצר. אבי העזרי.
